יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

מה יקרה אם לא נדמיין?

תארו לעצמכם שההורים של גלעד שליט לא היו מדמיינים את הפגישה איתו? לא היו מדמיינים אותו חוזר הביתה? לא היו מדמיינים שהם מחבקים אותו?
האם היתה להם נחמה במהלך חמש השנים האחרונות?
ספק רב!

אילו האדם לא יכול היה לדמיין הוא כנראה היה חי חיים תודעתיים דלים ועלובים. מגיע להישגים נמוכים, או לא מגיע בכלל, ומרבית הכישורים החשיבתיים של האונה הימנית במוח היו מתנוונים. 

מה לדעתכם מאפשר לאומנים ליצור? כוח הדימיון. מלחינים מוכשרים מסוגלים לשמוע את המוזיקה לפני שהלחינו, ציירים רואים את הציור בעיני רוחם לפני שציירו, פסלים מסוגלים לראות את הפסל עוד לפני שהחלו לפסלו ואנשי עסקים מסוגלים לראות את העסק עוד לפני שנברא ועוד ועוד.

תארו לכם באיזו תרבות עלובה היינו חיים אלמלא הדימיון שלנו טופח?
האם יש מודעות לחשיבותו של הדימיון בהתפתחות האישית והחברתית שלנו?
מי אחראי שהכישרון התודעתי הגבוה הזה יטופח ויזכה ליוקרה לה הוא ראוי?
מי?
מערכת החינוך? החברה, ההורים, החברים או נבחרי הציבור?
מי?

הדימיון הוא הזרז המנטלי הגבוה ביותר בקרב יצורי אנוש. בזכותו ניתן לפתח, להתפתח ולקדם את התרבות האנושית.
הבה לא ניתן יד לאלה המנסים בתום לב לנוונו ולהקטין את חשיבותו.
בפעם הבאה כשילדכם "ירחף" על כנפי דימיונו אל תגידו " הלו, רד מהעננים" אנא תנו לו לרחף בעננים, תגמלו אותו חיובית, נסו להגיד "הלו, ספר לי מה יש שם בעננים שאני לא רואה?"

דניאל פינק בספרו "ראש אחר" כתב "העתיד שייך לבעלי המוח הימני", המוח הימני הינו המשכן, הבית והמבצר של הדימיון. תנו לו לגיטימציה. 

בברכת דימיון פורה מצוות אר"י
(אורנה, רותי, יונה) 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה